"הרבה פעמים אתה לא אוכל, לא שותה, שלא לדבר על לישון", כך מספר ד"ר יונתן גופר, מתמחה ברפואת ילדים, בסדרת העדויות בכתבתה של רותם אליזרע ב-Ynet:

"חדר מיון. ברוכים הבאים למקום הכי חם בעולם. ילדים חולים, הורים מודאגים, אחים ואחיות שעובדים ללא הפסקה. רופאים ורופאות שדוחפים עגלת מחשב בזריזות בין מטופל למטופל. סניטרים לוקחים ילד לצילום, מבחנות למעבדה. בחדר אחד ילד בוכה, באחר לתינוקת יש חום. צוות של מד"א נכנס עם תאונת אופניים. והרבה אנשים ממתינים. המון זמן. המון המון זמן.

תורנות מיון היא אחד הדברים המאתגרים שיש במקצוע הרפואה. יש לך זמן קצר לאבחן, לבדוק, להבין מה עומד מולך. היא יכולה להיות הדבר הכי מעניין ומספק בעולם, אבל הרבה פעמים היא מאוד מתסכלת. אתה מגיע לחדר מיון ורואה עשרות ילדים שמחכים. אז עושים את הכי טוב שאפשר. רצים מילד לילד. הרבה פעמים אתה לא אוכל, לא עוצר רגע לשתות קפה. שלא לדבר בכלל על לישון.

הכי קשה זה שההורים מתייאשים. שהם באים לדלפק האחיות אחרי שש שעות של המתנה, שש שעות שבהן הדאגות שלהם נדדו לכל עבר. כשהם כבר לא יכולים יותר, הם מבקשים ללכת. לחתום על עזיבת המיון על דעת עצמם.

עם הורים עצבניים אני יודע להתמודד, להרגיע, לפרק את הכעס. עם ייאוש פחות. קשה להצדיק המתנה של שש שעות במיון. יש פעמים שאתה מצליח לשכנע אותם לחכות עוד קצת. אבל רוב הזמן אתה מחייך במבוכה, מתנצל ומסביר — זה המצב.

אחרי תורנות כזאת אתה חושב על כל אלה שהלכו הביתה בייאוש. אתה מקווה שהכל בסדר. אתה מתפלל שלא תפגוש אותם מחר במצב יותר גרוע.

פייר, זה אפילו יותר מתסכל כשאתה יודע שלעומס הזה יש פתרון. עוד רופאים. עוד תקנים למתמחים, עוד תקנים למומחים. עוד רופאים בקופות החולים. עוד רופאים שיהיו שם לבדוק את הילד שלך. את אמא שלך. אפשר להמשיך לדרג את חדרי המיון, לחגוג את יום הבריאות בכנסת. זה לא יקצר את התור, לא יוריד את העומס.

עוד רופא במשמרת, עוד מומחה שישחרר — יותר חולים שנוכל לטפל בהם כמו שצריך."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 22 למרץ