את הקטע הבא שלח לנו ד"ר יגאל פרנק, רדיולוג וקולגה של אורן, וביקש מאיתנו לפרסמו לזכרו:

"ב-2016 היה דיון ציבורי שנגע לעניין היקף שעות התורנויות, שאורן לקח בו חלק פעיל. היה לנו דיון פנימי במסגרתו שלחתי את זה. אורן רצה לפרסם. לפני כמה שבועות הפציר שאשלח ל"מכתבים לבריאות". לצערי, זה עוד רלוונטי:

".

סתם. "עוד תורנות": 4 ילדים עם חבלת ראש קשה. 2 תאונות דרכים עם פצועים קשים. והמון חולים מחדר  הטראומה, מחדרי המיון ומרחבי ביה"ח הזקוקים לזוג עיני, שתסרוקנה את הבדיקה שעברו, ממתינים לאנליזה מדויקת, שתאפשר המשך טיפול נכון.

משעה 15:00 (תחילת התורנות) ועד הבוקר ביצעתי ופענחתי 84 בדיקות CT ואולטרה סאונד. עשו חישוב: 12.439 דקות לכל פענוח.
לא. לא. איזה נטו. האמא של הברוטו.

12.44 דקות כולל:  זמן הביצוע הפיזי של בדיקות האולטראסאונד (מבוצעות בחדר מרוחק), אינסוף טלפוני  ייעוץ מכל  בית החולים, קבלת החלטות ודיון מול רופאים עמיתים לגבי האבחנה ודרך הטיפול המומלצת. ושיח עם חולים קצרי רוח …

ואזכיר שוב, מקרי טראומה דחופים הדורשים סריקות כלל גופיות וזמן פענוח ארוך …

אה, נכון… צריך להכניס לברוטו גם אוכל  (02:00) קפה (x 4) טלפון לילה טוב לילדים (התפספס לי) ופיפי… ולא. הפעם פיפי בלי לישון. אפילו בלי להיכנס לחדר התורן ולהביט במיטה- אותה לא אכבוש הפעם. (הפיסקה האחרונה קשורה לת"ש שלי. עזבו אותי באמת.. תמשיכו הלאה).

12.44 דקות ברוטו. כל הלילה כל הזמן. around the clock .

בשלב מסוים הפענוח הופך, בעל כורח, לטיוח.

לא הגעתי לחדר חשוך  מעוטר מסכי ענק, גבוהי קומה ורזולוציה, בכדי להיות טייח.

לא  כשזה קשור  למראה דפנות וחללי העורקים, לגודלו של הלב, לאיתור סבלני של התוספתן בבטנו של ילד, לאיפיון רקמת הריאה, למצבה של תעלת השדרה ולתקינותה של  רקמת המוח.

כל אלו –  כלל מרכיביה של רקמה אנושית אחת חיה – מוצגים בתמונות שחור לבן לנגד עיני, האדומות והצורבות מעייפות.

מנסה, בכל כוחי, להצליח להבחין בפרטים הקטנים. במיוחד באלו הערמומיים שעלולים לעשות את ההבדל…

זה בלתי אפשרי.

יש יגידו: פינוק, יש שיפזמו את פזמון ה"בזמננו, כשאנחנו היינו…" (שכולנו זוכרים היטב מהטירונות),  יש שיגידו שהרצף הטיפולי חשוב. שהנשיאה בנטל האחריות בשעות הלילה- מעצבת והופכת את המתמחה לעצמאי. אפשר וצריך לדון בטיעונים הללו . אפשר להסכים או לא.

סלוגן המאבק, העוסק בשעות הערות ובחוסר השינה, הוא ממש לא  חזות הכל.

ופה אני מגיע לעניין העומס. אני בספק אם  בדקו פעם  כמה בדיקות  מפעונחות בתורנות כיום, לעומת בתורנות מקבילה לפני כ 5 או 10 שנים.

המציאות משתנה.  כמות החולים הנזקקים למענה לילי עולה. החולים נהיים "מורכבים", כפועל יוצא של תוחלת החיים הגדלה. הטכנולוגיה המתקדמת, הצורך והזמינות של בדיקות ההדמיה: כל אלו גורמים לכך שכמותן  עולה בקצב מסחרר.

זוהי, אגב, אחת הסיבות המרכזיות למשך השהייה הארוך בחדרי המיון.

אין צורך לומר שנדמה כי התהליך אינו מלווה בעבודת מטה () או במתן מענה מעשי (חוץ הבטחתי) הולם על ידי הגדלת היקף כוח האדם. (אתם הרי גרים פה כמוני.  מניח שלא מופתעים).

ה"מערכת" סוחטת  את  כוחם של מתמחיה. חולבת אנרגיה, חולבת עבודה, שבשלב מסוים הופכת לרעילה ומזיקה.

ה"מערכת", גוזרת על מתמחיה שגגה. ועל אזרחיה, לעיתים קרובות – כליה.

ההבדל בין זיהוי  של עורק לא תקין, או חסום, בסריקת אנגיו של המוח, לבין פספוסו של הממצא יכול, בקלות, להיות ההבדל בין המשך חיים  רגילים לבין חיי נכות קשה.

זהו פספוס שתוך זמן  קצר, ישתק חצי פלג גופו של חולה, וישתק, באופן מלא וטראגי, את  חייו וחיי בני משפחתו.

לא יודע מהו הפתרון: לקצר את משך זמן  המשמרת / להוסיף כוח אדם נוסף או כל פטנט אחר.

לא בטוח שאטעה, אם אנחש שמספר המתים מטעויות רפואיות, משניות לעומס ולעייפות, גדול ממספרם של  הרוגי תאונות הדרכים במהלך שנה.

למוח, לכלי הדם שלכם,  לתינוקת הדרוסה,  לצעיר הדקור, לקשישה המתנשמת  ולחייל הפצוע מגיע יותר מ- 12.44 דקות  ברוטו (שהן, אולי, 7 דקות  נטו) מזמני וכישורי (שאגב, אתם כמשלמי מס, סייעתם בידי כלכלית לרוכשם).

הגיע הזמן לפטור אתכם מהמגפה הזו, ואותנו מהאחריות לה."

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 18 לפברואר