בן רד מספר (פורסם לראשונה בפייסבוק):

"אין לכם מה לשלם לקופות החולים ולביטוח בריאות יותר. חבל על הכסף שלכם. כשתצטרכו אותם באמת הם פשוט לא יהיו שם. אתם עול כלכלי על המערכת ולצערי היא לא סופרת אתכם. אז חבל על הכסף שלכם או כמו שאמר מארק נופלר פעם: 'Money For Nothing'.

אבא שלי נמצא כבר למעלה מ-40 יום בבית חולים. מיום ליום אני רואה איך שהוא נגמר לי מול הפנים. הוא הפך להיות שבר כלי. לא אוכל כבר למעלה מחודש. מוזן רק מהווריד כבר כמעט שלושה שבועות ולמרות זאת לא מעלה במשקל בכלל והתדרדר למשקל של 44 קילו (נכון לאתמול) כשגובהו 1.75. אני לא רוצה לומר לכם מה הוא מזכיר לי… הוא כבר לא זז מהמיטה בכלל ועם כל זאת עדיין צלול לחלוטין.

אני עדיין לא רוצה להשתמש במונח רשלנות רפואית, אבל משהו מההתחלה לא הרגיש לי נכון עם כל מה שקורה לו. כל פעם מחדש מישהו בבית החולים ('מאיר' בכפר סבא) מספר לנו סיפור אחר. שלא לומר שהסיפור עצמו משתנה מפעם לפעם. פעם זה הסרטן ופעם זה בכלל שבץ. ופעם הסרטן חזר ואז הוא בעצם לא. בימים האחרונים הם מתעקשים שהבעיה היא השבץ שהוא קיבל (ועוד מלא אוטמים קטנים) שפגע לו במוח ומשם בעצם ההתדרדרות המהירה. או כמו שאמר לנו אחד הרופאים בצוות שלשום: 'אם הבעיה היתה רק הסרטן אז יכולתם לטייל איתו עכשיו בחו"ל'. אבל אם לטענתם יש לו בעיה נוירולוגית כל כך חמורה, אז איך הם רוצים לזרוק אותו עכשיו מבית החולים? ואיך זה שראה אותו נוירולוג רק פעם אחת לפני כחודש?!

שלשום, ממש מעכשיו לעכשיו, מישהו החליט שאבא שלי בסדר גמור (הגם שהוא חלה לפני כשבוע בשלבקת חוגרת ובימים האחרונים הוא לא מפסיק לשלשל למרות שהוא מוזן רק מהווריד) והגיע הזמן לפנות אותו מבית החולים להוספיס בנתניה. אמרנו שאנחנו לא יכולים כרגע ואם אפשר לעשות את זה מחר. 'לא', הם היו נחרצים. 'אתם מוכרחים ללכת עכשיו ולראות את המקום לפני שהוא ייתפס. זה לטובת אבא שלכם. הוא יותר מידי זמן כאן ויכול לקבל מחלות אחרות. חבל'. מיותר לומר שהרגשתי שזאת לחלוטין לא הסיבה (מאוחר יותר היא גם התבררה) אבל עזבנו את הכל והלכנו לראות את המקום. הגענו למקום עם תחושה של מוות. ואבא שלי למרות מצבו הגופני הירוד, צלול לחלוטין. מקום כזה בוודאות יהרוג אותו ואנחנו עדיין לא ויתרנו. חזרנו ואמרנו שהמקום לא מתאים ואם אפשר לראות מקומות אחרים שאולי מתאימים יותר. אז מסתבר שיש אומנם מקומות אחרים אבל אבא שייך למחוז שרון שומרון וזה המקום היחיד שבא בחשבון. אמרנו לצוות הרפואי שלשם אנחנו לא ניקח אותו ובלית ברירה אמרנו להם שאם הם לא מוכנים להשאיר אותו בבית החולים, אז נחזיר אותו הביתה. רק שחזרה הביתה מצריכה זמן להתארגנות: עובד סיעודי 24 שעות, אביזרים נלווים, מיטה מתאימה, עגלת נכים וכו'. הדברים האלה לוקחים זמן! היתה לנו פגישה קשה באותו היום עם הצוות הרפואי. הרגשתי איך הם כבר רוצים להעיף את אבא שלי במסווה של 'זה רק לטובתו'. באיזה שהוא שלב הגיע גם מנהל המחלקה. כשהקשתי עליו ועל הצוות הרפואי, ברגע של כנות או איבוד הדעת, יצא המרצע מהשק: 'העלות בהוספיס היא חצי מחיר מהעלות בבית החולים', הוא אמר. כשאמרתי לו שלא היה לי ספק שלא טובתו של אבא שלי מונחת עכשיו על השולחן, שהקטע של יתפוס מחלות אחרות זה קשקוש, שהשיקולים היחידים הם כלכליים נטו ואני אלחם במערכת עד חורמה, הוא ענה: 'קופת חולים כללית זה גוף חזק. הם היו שם לפנייך ויהיו עוד אחרייך. הם לא יתרגשו מהמלחמה שלך או מפוסט כזה או אחר שתעלה עכשיו לרשת. שום דבר לא יזיז אותם וכדאי שתשקיע את האנרגיות באבא שלך'. בכל מקרה, הם עדיין נתנו לנו זמן התארגנות וביקשו להאיץ את התהליך, רק שהיום, יומיים אחרי, לטענתם המחוז בקופת חולים כללית החליט שהחל מהיום כל יום אשפוז של אבא שלי הופך להיות פרטי ויעלה לנו 1500 ₪. גם ככה קשה לנו. גם ככה החיים שלנו השתנו לבלתי הכר. גם ככה המשפחה שלי מתפרקת לנגד עיניי. גם ככה אנחנו כל היום בטלפונים והתרוצצויות על מנת להאיץ את התהליך, אבל לא. מישהו חייב לנעוץ את המסמר האחרון בארון.

אז אבא, אני אוהב אותך ותדע לך שאני איתך בלב ובנפש. לא עזבתי אותך ואני מצטער שלא הגעתי הבוקר לבית החולים לבקר אותך אבל נשארתי כאן בבית בשבילך. נשארתי כאן בבית כדי לנהל את המאבק הזה. ציבורית ומשפטית. כי אנחנו לא נוותר עלייך. במדינה הזאת יודעים יופי לעשות הפרד ומשול. רובנו לא נמות בלילה בשינה 'מיתת נשיקה'. רובנו לצערי נסבול ונצטרך רופאים ובתי חולים. וכשנצטרך אותם הם פשוט לא יהיו שם. וזה לא בחסד. זה בזכות. אנחנו משלמים על זה! (ומאז המהפכה ה'מהוללת' של חיים רמון אפילו הרבה יותר). אבא שלי שילם עשרות שנים לקופת החולים, לביטוח הלאומי, מס בריאות. ואפשר לבדוק את התיק הרפואי שלו. הוא כמעט ולא נזקק להם. הוא היה איש בריא לחלוטין שעבד עד ספטמבר האחרון בגיל 75! כל השנים האלה ידעתם לקחת ממנו יופי ועכשיו שהוא כבר לא נחוץ למערכת פשוט זורקים אותו ומנסים לסחוט ממנו עוד… בושה!

וזה לא רק אבא שלי. זה יכול לקרות לכולנו. זה קורה לכולנו. אני בטוח שכל מי שקורא את הפוסט הזה יכול להזדהות. הוא לבטח ראה או שמע את זה מחבריו או מבני משפחתו או שחלילה חווה את זה על בשרו. ואני לא מאשים את הצוות הרפואי במצב. המערכת הרפואית קורסת. והרופאים ומנהלי המחלקות הם בין הפטיש לסדן. ברור לי שמישהו למעלה נתן להם שם בראש. ולנו אין סיכוי. כי ככה זה שהפטיש חזק יותר, יעיל יותר, מפחיד יותר, משומן יותר ויש לו הרבה יותר כסף ואמצעים להילחם באדם הפשוט. וכשהמערכת לוחצת אז הצוות הרפואי יתקפל, זה הרי ברור. וכי יש לו ברירה?! אז יש לי רק טענה אחת כלפיהם. אני זוכר בשנות ה-80 וה-90 ואפילו ה-2000 הצוותים הרפואיים ידעו יופי לשבות כשהשכר שלהם נפגע ובצדק. אבל אם החולים כל כך חשובים לכם כמו שאתם אומרים, אם התנאים הם באמת בלתי נסבלים, אם החולה באמת נפגע כתוצאה מבעיות תקציביות כמו ששוב ושוב אתם טוענים, אז פעם אחת, פעם אחת, תשביתו את המערכת לא על מנת לקבל תנאים ושכר טובים יותר אלה כדי להטיב עם ציבור החולים. ואז אני מבטיח לכם שכולנו, כולנו נהיה אתכם.

ולסיום, אני לא נוהג לבקש לשתף את הפוסטים שלי אף פעם, אבל הפעם אני ממש מבקש מכם חברים וחברות יקרים ויקרות, אהובים ואהובות, אנא, בבקשה מכם, שתפו את הפוסט הזה, אם יש לכם דרכים אחרות להציף את הדברים האלה אני יותר מאשמח, תייגו אנשים שיכולים לעזור, תנו לי יד… המלחמה הזאת היא לא רק אישית שלי. זאת מלחמה של כולנו. של כלל הציבור בישראל. זאת המלחמה הכי מוצדקת שתהיה אי פעם בתולדות מדינת ישראל. אם יש סיבה טובה לצאת להפגנה כלשהי זה החיים שלנו. הבריאות שלנו. וחלילה המוות שלנו. אין מלחמה מוצדקת יותר! זאת מלחמה על מערכת בריאות טובה יותר. יעילה יותר. סבלנית יותר. סובלנית יותר. מקצועית יותר. מכילה יותר. חמלתית יותר. וכזאת שבאמת רואה (ולא רק למראית עין) את החולה במרכז. כי בסופו של דבר המערכת הזאת קיימת בשבילנו, חולים ובריאים כאחד. בזכות ולא בחסד."

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 30 ליולי