בשלב מסוים הפענוח הופך, בעל כורחו, לטיוח
לא מצליח להפסיק לחשוב עליו ועל הדרך הטראגית שבה עזב אותנו
אם נפצעת בצפון אז חשוב יהיה לך רכב פרטי, זמן פנוי, וכסף
נער או נערה שעברו פגיעה מינית ייאלצו לחכות עד שנתיים לטיפול
לא רציתי שהוא יאושפז במחסן
משרד הבריאות עשה את כל הטעויות האפשריות בניהול המשבר
היא רק הבטיחה 'שיחזרו אלינו', הבטחה ממנה שבענו עד זרא
עובד שחוק 'חווה תשישות רגשית , פיזית, וקוגניטיבית'
אני יוצאת מחדר המיון עם דמעות בעיניים בכל משמרת
אני נבוכה ומתביישת שאפילו לא שמתי לב מרוב לחץ
כאילו, מה? אין בושה. מערכת בריאות לעשירים
אני מרגישה בעיקר עצב מול המציאות הזו
