להעביר את הקשישה למסדרון, מול עמדת האחיות. כך יהיה יותר סיכוי שיצליחו לפקח עליה

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 17 יוני 2014.

לפניכם סיפורה של ה' ממרץ 2014, שהיתה עדה למקרה שבו אישה סיעודית שעברה ניתוח אורתופדי לא יכלה לקבל את העזרה הדרושה לה בבית החולים בגלל מחסור בכוח אדם:

"עברתי ניתוח גב לפני שלושה חודשים. זה לא היה תענוג גדול, ואני שמחה שתמיד היו איתי קרובי משפחה וחברות שעזרו לי כשלא היו אחיות ורופאים בסביבה (כלומר, רוב הזמן), אבל אצלי המצב עוד היה יחסית טוב.

לידי באותו חדר שכבה אישה בשנות השמונים לחייה. לפי מה שהבנתי מבני משפחתה, היא נפלה ושברה את הירך והיתה זקוקה לניתוח דחוף. הם ישבו איתה במשך כל היום שלפני הניתוח, כשהם נאלצים להסביר לה כל 5 דקות מחדש למה היא שוכבת, ולמה אסור לה לאכול (כי היא בצום לפני ניתוח), ואפילו איפה היא נמצאת. האישה היתה לא רק שבורת ירך, אלא גם חולת אלצהיימר, וזה מאוד הקשה על כל התהליך.

בלילה שאחרי הניתוח המשפחה נשארה עם הקשישה. לילה אחר כך כבר השאירו אותה לבד, ואז התחיל הסיוט.

כנראה שמשככי הכאבים וחומרי ההרדמה מהניתוח התפוגגו קצת, והיא התעוררה ולא ממש הבינה איפה היא נמצאת, מה עשו לה ולמה היא מחוברת לאינפוזיה. היא התחילה לצעוק ולצעוק ולצעוק, במשך שעות, ואף אחד לא בא, כי היו מעט מאוד אחיות במשמרת והן היו עסוקות בריצה בלתי פוסקת בין החדרים. היינו שלוש נשים בחדר. אני והאישה האחרת, ששכבה מהצד השני של הקשישה, ניסינו שוב ושוב ללחוץ על לחצני המצוקה שלנו כדי שמישהו יבוא לעזור, אבל אף אחד לא בא.

בשלב מסוים זה כבר היה מסוכן ממש – הזקנה ניסתה לתלוש לעצמה את האינפוזיה ועשתה מאמצים לקום מהמיטה. פחדנו שהיא תיפול, תפתח לעצמה את התפרים, או חס וחלילה תשבור עוד משהו. ניסינו להסביר לה בצעקות משני הצדדים שהיא בבית חולים, שהיא עברה ניתוח ושחשוב שהיא תמשיך לשכב במיטה ולא תקום לבד. שתבינו את התסכול וחוסר האונים: שתינו היינו אחרי ניתוחים ולא יכולנו לקום לבד בעצמנו, אפילו לא יכולנו לקום כדי לעזור לה.

לשמחתנו, לפני שהיא הספיקה לצאת לגמרי מהמיטה, הגיעה אחות עייפה ועצבנית למראה. היא ראתה את הקשישה מנסה לקום מהמיטה והתחילה לצעוק עליה. התחיל דו-שיח של חירשים: האחות צועקת "מה את עושה, את אחרי ניתוח, אסור לך לקום" והקשישה המבולבלת צועקת בחזרה "אני רוצה הביתה! איפה זה פה? הביתה! הביתה!" הסברנו לאחות שאין טעם לצעוק עליה, שהיא לא מבינה.

בסופו של דבר הגיעה האחות הראשית, אחראית המשמרת. היא נתנה לאחות שהיתה שם הוראה – להעביר את הקשישה למסדרון, מול עמדת האחיות. כך יהיה יותר סיכוי שיצליחו לפקח עליה. יומיים אחר כך כשכבר הצלחתי ללכת, ראיתי את הקשישה שוכבת במסדרון. בלי טיפת פרטיות, כל האנשים עוברים לה על הראש, אבל לפחות זוכה מדי פעם ליחס ולתשומת לב מהאחיות. אני מבינה שהאחות הראשית קיבלה החלטה אמיצה ושלא היתה לה ברירה אחרת, אבל זה עצוב נורא שהמצב במחלקות כל כך גרוע, שאי אפשר לתת לאישה זקנה ומבולבלת קצת תשומת לב ויחס, ולמנוע ממנה לסכן את החיים שלה, מבלי לשלול ממנה את הזכות לקצת פרטיות ולמקום משלה בחדר. לשמור על מעט הכבוד שעוד מגיע לה."

promo-june17

מחשבה אחת על “להעביר את הקשישה למסדרון, מול עמדת האחיות. כך יהיה יותר סיכוי שיצליחו לפקח עליה

  1. פינגבק: יוני 2014 אצל גיא זוהר | מכתבים לבריאות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s