לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 8 יולי 2014.

לפניכם סיפורה של ש', על הבעיה של חוסר נגישות לסובלים מנכויות ומוגבלויות במערכת הבריאות:

"יצא לי להגיע למוקד רפואי/מיון/מרפאות יום-לילה, בגלל סיבה זו או אחרת.

כל המקומות הרשומים לעיל השתכללו בשנים האחרונות וכעת הם כוללים מערכות כריזה, אך לא נשאר להם שקל להשקיע במסכים ברורים לשם הצגת התורים ומספרי התורים או כדי לסדר את אלו הקיימים.

בפעמים הבודדות שהעזתי לבקש מחולים אחרים או מאנשי הצוות שעבדו, שיודיעו לי כי כורזים את שמי, נתקלתי לעתים בסירוב מופגן או זלזול מחפיר. מבוישת, חזרתי למקומי ונעצתי עיניים בדלת שחשבתי שמבעדה אני אמורה להיכנס לטיפול/בדיקה/סריקה.

לאחר מס' דקות, הדלת נפתחה, הכורז יצא וצעק בקולי קולות: 'מי זו ש'?' 'איפה היא?' 'פה עובדים, לא מתבטלים!'. קמתי ואמרתי שאני היא ש' ושאני חרשת, לכן לא שמעתי את הכריזה שלו. הוא מצידו, רק שצף וקצף עוד יותר, הכניס אותי לחדר תוך עיקום פנים וחוסר חביבות.

במהלך הבדיקה/הסריקה/הטיפול, הם לא התרככו ולא התנהגו אליי בחביבות ולא הסבירו לי מה הם הולכים לעשות. הייתי מפוחדת, לבד, בודדה, ללא ליווי, לא ידעתי ולא הבנתי מה הולך לבוא, מה הולך להיות כאן, גם כך הייתי די לחוצה מהסיבה שבעטיה הגעתי לאותו מרכז רפואי. בוצעו בי טיפולים/סריקות/בדיקות שנראו לי משונים, אך מרוב בושה לא העזתי לשאול מה עושים לי.

אני לא מוכנה ללכת לבד למקומות כאלה יותר, אלא רק בליווי חברים/בני משפחה.

חוסר הנגישות וחוסר המודעות שלהם לשונה זעזעו אותי."