אין לנו מספיק רופאים, אין לי מספיק אחיות ואין לי מה לעשות עם זה
אבל היום זה נגמר. הגיעו מים עד נפש. הרמתי קול…
למשרד הבריאות לא חשוב שכל יום שעובר הוא קריטי
נאלצת לבקש שוב – אנא עזרו לי לא למות
אף אחד לא ישב אתנו לרגע להקשיב ולשמוע מה המשמעות בשבילנו
אני בהלם. כמעט בוכה. בדרך כלל התגובה היא אחרת…
אחרי בכי ותחנונים, ו-14 שעות צום, האחות נתנה לי כוסית עם מעט מים
כל פעם אני תוהה האם היא תגיע הביתה בשלום
בהתחלה חשבתי שאנחנו בפארודיה, אבל אז אמא שלי התחילה לבכות
את הכל ראיתי במו עיני. כל מי שהיו בבית חולים מספיק זמן רואים ויודעים
למה למטופל מגיע שרופאה עייפה תזיק לו או תטעה באבחנה?
תמיד באו לקראתנו, הסבירו הכל בפירוט והיו שם בשבילנו
מכתבים לבריאות 