אנחנו פחות זריזים, פחות סבלניים ופחות חדים, ומי שנפגעים הם בעיקר המטופלים
רוב האנשים שראיתי ישבו לבד (לא כולם, כי לא היו מספיק כסאות) וחיכו…
ההורים סופגים את נזקי המערכת כל יום
כשחזרתי לאמא מצאתי אותה על הרצפה!!! כי היא שוב התעלפה מהכאבים!
הם פשוט קורסים תחת העומס
קורע את הלב שאדם בסוף חייו צריך למצוא את עצמו בסבל שכזה
התורים לניתוחים ציבוריים ארוכים – עד כדי המתנה של שנים לניתוח פשוט
מדינה שאין לה כבוד למייסדיה ואין לה כבוד לנכים וחולים בה
יש כעס, ייאוש, עצב, מרמור ובראש ובראשונה כניעה
אני ניגשת אליה, היא אוחזת בידי ומתחננת שלא אשאיר אותה לבד
מול עשרות ומאות אנשים בשעתם הלא-קלה, הם נשארו מכבדים ולא שיפוטיים
לא לכולם נמצא מקום ישיבה. חלקם מסתובבים. חלקם זועקים
מכתבים לבריאות 