זה כמעט עלה לי בחיי
קצת פחות מאלף שקל לשתי הבדיקות – במקום שלושה חודשים של דאגה
הרי הכוונה המקורית שלי היתה להיות אחות רחמנייה
אני משפילה מבט. והולכת הליכה נמרצת שאינה מאפשרת קשר עין ואינה מזמינה לשיחה. כי זה בא על חשבון המטופלים האחרים.
עשרות ילדים שעבדתי איתם ונזקקו לאבחון וטיפול התפתחותי כלשהו חיכו חודשים בתור או הלכו לטיפול פרטי
בבית חולים גדול, בלב לבה של ארצנו הקטנטונת, אמנם אין זקנה ששוכבת במסדרון, אבל גם אין פאקינג כיסא גלגלים עם רגליות שמתרוממות ב-90 מעלות?
איך יכול לקרות מצב שבו קשה יותר להשיג תור לאולטרסאונד שיגרתי ונפוץ מתורים לבדיקות גדולות בבית החולים?
עדכון מיוחד לרגל המצב
ההרגשה היא כאילו מנסים לאנוס אותנו לעבור לביטוח המשלים
כן, רופאה תורנית יקרה, אני יודעת שקשה לך
שר, חבר כנסת או קצין בכיר בשירות או בדימוס ומקורביהם זוכים לעדיפות בטיפול ואשפוז
מסתבר שהוא היה בפרפור. ולחשוב שלולא הרופאה הזו, אולי הוא לא היה כאן.
מכתבים לבריאות 