כשאני במיון, אני כמו טרקטור, חורשת וחורשת וזה לא נגמר
מיטה במסדרון זו לא גזירת גורל אלא החלטה
מדובר כבר בסכנת מוות לרופאים ומטפלים במערכת הבריאות
בשלב מסוים הפענוח הופך, בעל כורחו, לטיוח
לא מצליח להפסיק לחשוב עליו ועל הדרך הטראגית שבה עזב אותנו
אני יוצאת מחדר המיון עם דמעות בעיניים בכל משמרת
אני נבוכה ומתביישת שאפילו לא שמתי לב מרוב לחץ
אני מתוסכלת, כי אתם לא נלחמים על הזכות שלכם
גם מי שאין לו כוח כלכלי יודע שזה הפתרון אם הוא רוצה טיפול
רק מבקשים כבוד מינימלי, כמו לכל אדם באשר הוא אדם.
אפשר לגלות אמפתיה כלפי צוות שעובד 24 שעות
לרוב האוכלוסייה אנחנו שקופים