בהתחלה חשבתי שאנחנו בפארודיה, אבל אז אמא שלי התחילה לבכות
זה לא משחק ילדים, אלו חיי אדם
טוב שיש מערכת בריאות ציבורית, חבל שיש שווים ושווים יותר
הכסאות אוישו ע"י אנשים עם אצבעות מדממות שחיכו שעות
זה קורה כאן ועכשיו, לסבים שלכם, להורים שלכם, לכם.
ימים 'בלי פרוזדור' היו ימי חג, נדירים ביותר
וכל הזמן הזה אני בוכה מכאבים ובקושי יכולה ללכת
המערכת עצמה מתפוררת
.אבא שלי שכב במיון שם כמעט 40 שעות בציפייה למיטה, זה לא טיפול רפואי הולם
'חבר׳ה, לא קראתם שמערכת הבריאות קורסת?'
היומיום בבתי-החולים הוא מאבק מתמיד על טיפול ועל תשומת-לב של הצוות המצומצם והמותש, שיכול להיות הרת-גורל
"ככה סתם. מונחת אישה חולה. כחפץ."
מכתבים לבריאות 