היו פעמים שממש ניקרתי בניתוח. אנחנו עושים טעויות שעולות בחיי אדם
זה באמת מתסכל, אבל אני לא מסוגלת פיזית לעשות יותר משאני עושה
מי נפגע מזה? נכון, בהתחלה המתמחים. ואחר כך? כולנו
קורסת. בלי להתקלח, בלי לאכול, בלי הכרה
הרופא שבא לבדוק אותה ממש ישן בעמידה
בבקשה לא לצעוק על הרופאים
אין לנו כבר כוח, לא פיזי ולא נפשי
איך אפשר לכעוס על מי שממתין שעות לקבלת טיפול ובדרך פשוט התייאש?
הדרך מהאוזניים למוח מתארכת ככל שהזמן עובר
אם החולים עצמם נפגעים אז עבור איזה ערך נעשית כל ההקרבה הזאת?
אני דרוכה כבר גם בבית כשאני חותכת סלט כי אולי מישהו תיכף יפרכס
אין לי תקציב לטיפול, וכדו קוטבית בוודאי שאסור לי לא לקבל טיפול
מכתבים לבריאות 